בן ודן היו הבריונים של בית הספר. הם הסתובבו במסדרונות בית הספר והציקו לכולם, והילדים השתדלו להתרחק מהם. לפעמים הם התחילו בקטטה עם אחד הבנים, לפעמים משכו בשיער לבנות או העליבו ילד או ילדה עד שהם בכו. כולם למדו שהכי טוב להתרחק מהם. אם במקרה נפגשים איתם, הכי טוב זה מייד להתחיל לבכות כי אז הם בורחים לפני שאחת המורות מגיעה.
מרי נולדה וגדלה בסקוטלנד במאה ה-19. היא הייתה בת שנייה למשפחה ענייה. היו לה שישה אחים ואחיות. כשהייתה בת 14, אביה ושניים מאחיה מתו מדלקת ריאות והיא נאלצה לעזוב את בית הספר ולעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה מדי יום משש בבוקר ועד שש בערב כדי שיהיה להם כסף לקנות אוכל. אימא של מרי אהבה את אלוהים ובכל ערב הייתה אוספת את הילדים, קוראת להם מדבר אלוהים ומספרת להם על אנשים שונים שנוסעים לכל מיני ארצות רחוקות בעולם ומבשרים על ישוע. היא הסבירה לילדיה שכולנו חוטאים וזקוקים לחסד מאלוהים. מרי שמעה על המבשרים והייתה מתפללת עבורם בקביעות. היא החליטה שגם היא רוצה לבשר על ישוע המשיח.
בתקופה האחרונה עדן הייתה מאוד נרגשת. המורה בבית הספר סיפרה שבעוד כחודש הכיתה תצא לטיול. היא הסבירה שהטיול יהיה מיוחד ואפילו יהיה בו מסלול הליכה מאתגר. היא אמרה שכל הילדים צריכים לוודא שיש להם נעליים טובות שיתאימו למסלול בנחל.
עדן אומנם קצת חששה, כי היא לא ידעה אם המסלול יהיה קשה, אבל היא שמחה מאוד שהיא מספיק גדולה ויכולה לצאת לטיול. בכל יום הילדים בכיתה שאלו את המורה מה יהיה בטיול, ובכל יום היא אמרה רק שהטיול לצפון ושיהיה ממש כיף.
“איפה אימא שמה את הגלשן שלי? לא ראיתי אותו מאז הקיץ שעבר”, אמר איתמר לדני, אחיו הגדול, שנכנס לחדר.
“בוא נלך יחד לגלוש על הגלים! אבל אני לא יודע איפה אימא שמה את הגלשן שלי”, הוסיף איתמר.
“אולי תשאל אותה”, הציע דני.
“אני לא יכול”, אמר איתמר, “אבא ואימא לא מרשים לי לגלוש אם אבא לא לידי. הם פוחדים שאני אפצע שוב, כמו שנפצעתי בשנה שעברה. הסברתי להם שגדלתי בשנה ושעכשיו אני יודע לגלוש מצוין, אבל הם לא מבינים ולא מרשים לי…”.
ג’וני אהבה לרוץ, לשחות ולרכב על סוסים, עד שקרתה תאונה ששינתה את חייה. למרות כל הכאב ג’וני מודעת לחסד שאלוהים העניק לה ועל כך שהוא לא עזב אותה ברגעיה הקשים.
