מסכים- טלפון, מחשב, טאבלט…, מדליית זהב בחברות, אלוהים קיים?, קשת בענן, ישוע הוא אלוהים, שוב בידוד?!
על הספסלים ביציע ישבו ההורים והאחים של המתמודדים, עודדו אותם ומחאו כפיים. באותו בוקר התקיים בחצר בית הספר מרוץ ידידותי שמטרתו לעודד את הילדים לנהל אורח חיים בריא. על קו הזינוק עמדו המתחרים: ארבעה בנים ושתי בנות. שירי עמדה על הקו מוכנה לריצה. היא חייכה חיוך רחב וקפצה בהתרגשות. המורה לספורט הרגיע אותה ואת כל המשתתפים.
השריקה נשמעה והילדים יצאו לדרך לקול תרועות הקהל.
כולם השקיעו מאמץ ורצו מהר ככל שיכלו. לפתע, יוגב, הלוקה בתסמונת דאון, הבחין בהוריו שישבו ביציע. הוא סטה מהמסלול ובמקום להמשיך ולרוץ עם כולם הוא רץ לעבר ההורים שלו. המורה לספורט ניסה לקרוא לו לחזור, אבל יוגב חייך והמשיך לרוץ אל הוריו בזרועות פתוחות כמי שמתכוון לחבק אותם.
דביר, הכתב של “ילדי-יה”, פגש ילדים מקהילות שונות ושאל אותם אם הם מסוגלים לסלוח ואם סולחים להם. הנה התשובות שלהם:
עינת וטלי סיימו את ארוחת הצהריים ואימא הגישה לכל אחת מהן קערה קטנה עם גלידה. עינת קיבלה גלידת תות וטלי קיבלה גלידת שוקולד. “איזה כיף זה לאכול גלידה, במיוחד כשחם!”, אמרה טלי. עינת קמה כדי להביא מפית. כשהיא חזרה, היא נדהמה לראות שהגלידה שלה מרוחה על השולחן. היא הביטה בטלי וקראה: “הלוואי והייתי בת יחידה! למה את נוגעת בדברים שלי?”.
בן ודן היו הבריונים של בית הספר. הם הסתובבו במסדרונות בית הספר והציקו לכולם, והילדים השתדלו להתרחק מהם. לפעמים הם התחילו בקטטה עם אחד הבנים, לפעמים משכו בשיער לבנות או העליבו ילד או ילדה עד שהם בכו. כולם למדו שהכי טוב להתרחק מהם. אם במקרה נפגשים איתם, הכי טוב זה מייד להתחיל לבכות כי אז הם בורחים לפני שאחת המורות מגיעה.
בתקופה האחרונה עדן הייתה מאוד נרגשת. המורה בבית הספר סיפרה שבעוד כחודש הכיתה תצא לטיול. היא הסבירה שהטיול יהיה מיוחד ואפילו יהיה בו מסלול הליכה מאתגר. היא אמרה שכל הילדים צריכים לוודא שיש להם נעליים טובות שיתאימו למסלול בנחל.
עדן אומנם קצת חששה, כי היא לא ידעה אם המסלול יהיה קשה, אבל היא שמחה מאוד שהיא מספיק גדולה ויכולה לצאת לטיול. בכל יום הילדים בכיתה שאלו את המורה מה יהיה בטיול, ובכל יום היא אמרה רק שהטיול לצפון ושיהיה ממש כיף.
מסכים- טלפון, מחשב, טאבלט…, מדליית זהב בחברות, אלוהים קיים?, קשת בענן, ישוע הוא אלוהים, שוב בידוד?!
