השם שלי מכיל את המילה “אהבה” (בשפה היוונית). אני נחשב לאיש מכובד ועשיר. יש לי בית גדול וקהילת הקולוסים נפגשת בביתי.
בתקופה האחרונה עדן הייתה מאוד נרגשת. המורה בבית הספר סיפרה שבעוד כחודש הכיתה תצא לטיול. היא הסבירה שהטיול יהיה מיוחד ואפילו יהיה בו מסלול הליכה מאתגר. היא אמרה שכל הילדים צריכים לוודא שיש להם נעליים טובות שיתאימו למסלול בנחל.
עדן אומנם קצת חששה, כי היא לא ידעה אם המסלול יהיה קשה, אבל היא שמחה מאוד שהיא מספיק גדולה ויכולה לצאת לטיול. בכל יום הילדים בכיתה שאלו את המורה מה יהיה בטיול, ובכל יום היא אמרה רק שהטיול לצפון ושיהיה ממש כיף.
“איפה אימא שמה את הגלשן שלי? לא ראיתי אותו מאז הקיץ שעבר”, אמר איתמר לדני, אחיו הגדול, שנכנס לחדר.
“בוא נלך יחד לגלוש על הגלים! אבל אני לא יודע איפה אימא שמה את הגלשן שלי”, הוסיף איתמר.
“אולי תשאל אותה”, הציע דני.
“אני לא יכול”, אמר איתמר, “אבא ואימא לא מרשים לי לגלוש אם אבא לא לידי. הם פוחדים שאני אפצע שוב, כמו שנפצעתי בשנה שעברה. הסברתי להם שגדלתי בשנה ושעכשיו אני יודע לגלוש מצוין, אבל הם לא מבינים ולא מרשים לי…”.
ג’וני אהבה לרוץ, לשחות ולרכב על סוסים, עד שקרתה תאונה ששינתה את חייה. למרות כל הכאב ג’וני מודעת לחסד שאלוהים העניק לה ועל כך שהוא לא עזב אותה ברגעיה הקשים.
איימי הייתה שונה מכל בני המשפחה: לכולם היו עיניים כחולות ורק לאיימי היו עיניים חומות. איימי לא אהבה את עיניה החומות. באחד הערבים היא התפללה מעומק לבה שאלוהים ישנה את צבע עיניה לכחול. אימא תמיד אמרה לה שאלוהים עונה לתפילות ולכן בבוקר היא קפצה ממיטתה ורצה להביט במראה. היא הייתה משוכנעת שאלוהים ענה על תפילתה…
בילי גדל בחווה בצפון קרוליינה שבאמריקה. מדי יום קם בילי בחמש לפנות בוקר, יצא אל הרפת וחלב את הפרות.
לצדו עבדו בחווה פועלים שחורי עור. אין זה דבר של מה בכך, משום שבאותם ימים אנשים בעלי עור כהה הופלו לרעה לעומת אנשים בעלי עור בהיר. אותם שחורי עור לא היו רשאים להתערבב עם הלבנים ולכן הם גרו בשכונות נפרדות, ילדיהם הלכו לבתי ספר ולגנים נפרדים ואפילו היו להם קהילות משיחיות משל עצמם. אדם שחור עור לא הוזמן אף פעם לקהילה של הלבנים.
