השם שלי מכיל את המילה “אהבה” (בשפה היוונית). אני נחשב לאיש מכובד ועשיר. יש לי בית גדול וקהילת הקולוסים נפגשת בביתי.
בתקופה האחרונה עדן הייתה מאוד נרגשת. המורה בבית הספר סיפרה שבעוד כחודש הכיתה תצא לטיול. היא הסבירה שהטיול יהיה מיוחד ואפילו יהיה בו מסלול הליכה מאתגר. היא אמרה שכל הילדים צריכים לוודא שיש להם נעליים טובות שיתאימו למסלול בנחל.
עדן אומנם קצת חששה, כי היא לא ידעה אם המסלול יהיה קשה, אבל היא שמחה מאוד שהיא מספיק גדולה ויכולה לצאת לטיול. בכל יום הילדים בכיתה שאלו את המורה מה יהיה בטיול, ובכל יום היא אמרה רק שהטיול לצפון ושיהיה ממש כיף.
“איפה אימא שמה את הגלשן שלי? לא ראיתי אותו מאז הקיץ שעבר”, אמר איתמר לדני, אחיו הגדול, שנכנס לחדר.
“בוא נלך יחד לגלוש על הגלים! אבל אני לא יודע איפה אימא שמה את הגלשן שלי”, הוסיף איתמר.
“אולי תשאל אותה”, הציע דני.
“אני לא יכול”, אמר איתמר, “אבא ואימא לא מרשים לי לגלוש אם אבא לא לידי. הם פוחדים שאני אפצע שוב, כמו שנפצעתי בשנה שעברה. הסברתי להם שגדלתי בשנה ושעכשיו אני יודע לגלוש מצוין, אבל הם לא מבינים ולא מרשים לי…”.
ג’וני אהבה לרוץ, לשחות ולרכב על סוסים, עד שקרתה תאונה ששינתה את חייה. למרות כל הכאב ג’וני מודעת לחסד שאלוהים העניק לה ועל כך שהוא לא עזב אותה ברגעיה הקשים.
ניקי היה רק בן עשר. הוא שנא את כולם ותמיד כעס. הילדים בשכונה קראו לו “ניקי קרוז, השור הזועם”, וכולם פחדו ממנו. כשהיה נער קנה ניקי רובה ציד. אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הרגיש בטוח בקרבתו. ניקי, שגדל בפורטו ריקו, רצה להגיע לניו יורק כי היא עיר גדולה ואפשר להרוויח בה הרבה כסף – כך הוא חשב. הוא הסתובב כל הזמן ברחובות השכונה שבה הוא גדל. הוא היה אלים וכעוס ותכנן לעזוב את הבית.
ניקי היה רק בן עשר. הוא שנא את כולם ותמיד כעס. הילדים בשכונה קראו לו “ניקי קרוז, השור הזועם”, וכולם פחדו ממנו. כשהיה נער קנה ניקי רובה ציד. אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הרגיש בטוח בקרבתו. ניקי, שגדל בפורטו ריקו, רצה להגיע לניו יורק כי היא עיר גדולה ואפשר להרוויח בה הרבה כסף – כך הוא חשב. הוא הסתובב כל הזמן ברחובות השכונה שבה הוא גדל. הוא היה אלים וכעוס ותכנן לעזוב את הבית.
