“אבא, אני רוצה לספר לך משהו”, אמר דניאל כשחזר הביתה מבית הספר. הוא התיישב ליד אבא ואמר: “היום בהפסקה שיחקנו כדורגל, ואז כשעצרנו להפסקת מים, דור סיפר בדיחה עם מילים ממש גסות. כולם צחקו ואני הרגשתי לא נוח כי אני יודע שאלוהים לא אוהב כשמדברים ככה. עמדתי שם וקצת חייכתי כי פחדתי שהם ילעגו לי אם הם יראו שאני לא אוהב בדיחות כאלה”.
מדי שבוע נוהג דוד, רועה הקהילה, לבקר אצל משפחה אחת לפחות מהקהילה. כך הוא מכיר טוב יותר את בני המשפחה ושומע מהם כיצד ניתן להתפלל עבורם ולעזור להם. יום אחד הגיע דוד לשכונה שבה מתגורר דניאל, ולמרות שלא התקשר מראש החליט לנסות ולראות אם יש מישהו בבית.
אבא ואימא נסעו לסוף השבוע ואיתמר נשאר אצל סבא וסבתא. הוא שמח מאוד להתארח אצלם כי תמיד מעניין אצל סבא וסבתא שלו.
עינת וטלי סיימו את ארוחת הצהריים ואימא הגישה לכל אחת מהן קערה קטנה עם גלידה. עינת קיבלה גלידת תות וטלי קיבלה גלידת שוקולד. “איזה כיף זה לאכול גלידה, במיוחד כשחם!”, אמרה טלי. עינת קמה כדי להביא מפית. כשהיא חזרה, היא נדהמה לראות שהגלידה שלה מרוחה על השולחן. היא הביטה בטלי וקראה: “הלוואי והייתי בת יחידה! למה את נוגעת בדברים שלי?”.
בן ודן היו הבריונים של בית הספר. הם הסתובבו במסדרונות בית הספר והציקו לכולם, והילדים השתדלו להתרחק מהם. לפעמים הם התחילו בקטטה עם אחד הבנים, לפעמים משכו בשיער לבנות או העליבו ילד או ילדה עד שהם בכו. כולם למדו שהכי טוב להתרחק מהם. אם במקרה נפגשים איתם, הכי טוב זה מייד להתחיל לבכות כי אז הם בורחים לפני שאחת המורות מגיעה.
בתקופה האחרונה עדן הייתה מאוד נרגשת. המורה בבית הספר סיפרה שבעוד כחודש הכיתה תצא לטיול. היא הסבירה שהטיול יהיה מיוחד ואפילו יהיה בו מסלול הליכה מאתגר. היא אמרה שכל הילדים צריכים לוודא שיש להם נעליים טובות שיתאימו למסלול בנחל.
עדן אומנם קצת חששה, כי היא לא ידעה אם המסלול יהיה קשה, אבל היא שמחה מאוד שהיא מספיק גדולה ויכולה לצאת לטיול. בכל יום הילדים בכיתה שאלו את המורה מה יהיה בטיול, ובכל יום היא אמרה רק שהטיול לצפון ושיהיה ממש כיף.
“איפה אימא שמה את הגלשן שלי? לא ראיתי אותו מאז הקיץ שעבר”, אמר איתמר לדני, אחיו הגדול, שנכנס לחדר.
“בוא נלך יחד לגלוש על הגלים! אבל אני לא יודע איפה אימא שמה את הגלשן שלי”, הוסיף איתמר.
“אולי תשאל אותה”, הציע דני.
“אני לא יכול”, אמר איתמר, “אבא ואימא לא מרשים לי לגלוש אם אבא לא לידי. הם פוחדים שאני אפצע שוב, כמו שנפצעתי בשנה שעברה. הסברתי להם שגדלתי בשנה ושעכשיו אני יודע לגלוש מצוין, אבל הם לא מבינים ולא מרשים לי…”.
ירון טרק בחזקה את דלת חדר השינה שלו. אימא ידעה שמשהו לא טוב קרה בבית הספר. היא נכנסה לחדרו ומצאה אותו יושב על מיטתו ובוכה.
“מה קרה?”, היא שאלה ברוך והתיישבה לצדו.
ירון גירד באפו. “היה לי יום רע…”, הוא התחיל לספר. “קיבלתי ציון ‘מספיק’ במבחן בחשבון למרות שהתכוננתי לפחות שעה. ועכשיו יורד גשם בחוץ ואני צריך ללכת לספרייה ולקחת את החוברת בעברית שהמורה הזמינה בשבילנו…”.
“אני מצטערת, חמוד, שהיה לך יום קשה”, אמרה אימא והניחה את ידה על כתפו. “יש לי רעיון. אני אקח אותך לספרייה וכשנחזור -נעבור ביחד על המבחן בחשבון ומחר תבקש מהמורה להיבחן שוב”.
ירון חייך.
אמיר ואבנר אהבו גיבורי על. הם אהבו את סופרמן ובטמן. היו להם בובות של גיבורי על והם נהנו לצפות בסרטים על גיבורי על. ערב אחד לפני שהם הלכו לישון, שאלה אותם אימא: “מה אתם כל כך אוהבים בגיבורי העל?”.
אמיר ענה מיד: “שהם מנצחים את הרעים. הם מגנים על האנשים הטובים ומענישים את הרעים. יש להם כוחות מיוחדים!”, והוא הניף אגרוף לאוויר כמו אחד הגיבורים.
“מה שאני אוהב זה שגיבורי העל לא מפחדים והם תמיד יודעים מה לעשות”, הוסיף אבנר.
“אני רוצה לספר לכם על גיבור שאתם מכירים היטב. שמו ‘סופראבא’!”, אמרה אימא בשמחה. הבנים פרצו בצחוק. “אבא גיבור?”, הם חשבו לעצמם, “הוא בכלל לא חזק. הוא עובד על המחשב כל היום ובבית קורא הרבה…”.
אימא חייכה והתחילה לספר:
“אני הגפן, אתם השריגים. העומד בי ואני בו עושה פרי לרוב, שכן בלעדיי אינכם יכולים לעשות דבר” (יוחנן ט”ו 5)
תום הביט במסך המחשב של אביו. “יובל מהכיתה שלי אומר שאנחנו יותר חכמים מאלוהים”, הוא אמר. “יובל אומר שאם אנחנו יכולים להמציא מחשבים, אנחנו יכולים לעשות הכול. אמרתי לו שאנחנו תמיד זקוקים לאלוהים. נכון שאני צודק, אבא?”
“נכון. אבל אני חושש שהרבה אנשים חושבים כמו יובל”, ענה אבא. “תום, האם אתה חושב שהמחשב הזה יכול לתת לנו תשובה לשאלה ששאלת עכשיו?”.