“אימא, אני לא יודע מה לעשות. תומר, מהכיתה שלי, חזר כמו כולנו אחרי חופשת הקיץ, אבל הוא נראה אחרת, הוא מדבר אחרת והוא ביקש מכולנו שמעכשיו במקום לקרוא לו תומר, נקרא לו תמר. הוא מתנהג כמו בת: בהפסקות הוא מעדיף לשבת עם הבנות ולדבר במקום לשחק עם הבנים. אני לא יודע איך להתייחס אליו”…
טלי ישבה ליד השולחן במטבח והביטה באימא שרחצה את הכלים.
“אימא, כבר כמה חודשים שאת לא עובדת ושמעתי שאבא סיפר שהוא לא יודע מה יהיה עם העבודה שלו, אז איך נסתדר?”, שאלה טלי, שתקה לרגע והמשיכה, “ואני רוצה שתדעו שאני לא צריכה בגדים חדשים ואני מוותרת על העוגיות עם השוקולד שאת מכינה ושאני כל כך אוהבת”…
אימא חיבקה את יסמין והתיישבה לידה. “אני רוצה לספר לך סיפור…
יסמין ישבה בשקט ונראתה עצובה. אימא ניגשה אליה ושאלה: “יסמין, מה קרה?”.
דמעה זלגה מעינה של יסמין. “אני פוחדת”, היא אמרה בשקט. “אולי הילדים לא יאהבו אותי? אולי לא יהיו לי חברות? ביום ההיכרות של הכיתה החדשה, אחת הבנות אמרה לי שאני ארוכה כמו שרוך…”.
אימא חיבקה את יסמין והתיישבה לידה. “אני רוצה לספר לך סיפור…
“רועי, פנה בבקשה את הכלים מהמדיח ושים כל דבר במקומו,” אמרה אימא בזמן שהמשיכה לקפל את הכביסה המונחת על השולחן בערמה גדולה.
“ובבקשה,” אימא הרימה את קולה כדי שרועי ישמע, “תבדוק את כוסות הזכוכית כשאתה מוציא אותן מהמדיח. שמתי לב שלאחרונה הן יוצאות עם כתמים, זה מהמים. אתה יכול להבחין בכתמים אם תחזיק כל כוס מול האור שנכנס דרך החלון.”
רועי התחיל לפנות את המדיח, קודם את הצלחות הגדולות, אחר כך את הצלחות הקטנות, ואז שם במגירה את הסכו”ם – כל דבר במקומו. לאחר מכן החל להוציא בזהירות את כוסות הזכוכית, אחת אחרי השנייה, והחזיק כל אחת מול האור…
שי פתח בשקט, כשידיו מתחת לשולחן, את הפתק שקיבל מחגי שיושב לפניו בכיתה. מדי פעם הביט למעלה כדי לוודא שהמורה דבורה לא רואה מה הוא עושה.
שי רצה מאוד להיות חבר של חגי. למה? כי חגי היה גדול וחזק והמנהיג של החבורה שרצה להצטרף אליה. הוא הסתכל סביב וראה שגם יותם, רועי, אבנר ושון קיבלו פתק כמו שלו. שי שמח. כבר עכשיו הרגיש חלק מהחבורה… הם שיתפו אותו במשהו שהולך לקרות והוא כל כך שמח להיות שייך אליהם! הוא הצליח לפתוח את הפתק וקרא את מה שכתוב בו…
“אימא, מה נעשה בחגים?” שאל אסף ולא חיכה לתשובה. “איזה כיף, יש לנו חופש!” קרא וקפץ על הספה, משם אל השטיח, אל השולחן ושוב על הספה. הוא המשיך לקפוץ ולקרוא: “חופש! חופש!”
“אבא!!!”
אבא בא בריצה וגילה את נטע שוכבת מתחת לערמת כפות התמרים לסוכה בכניסה לבניין.
“את בסדר, נטע?” שאל אבא בזמן שפינה את הענפים מעליה. “מה קרה?”
נטע ידעה בדיוק מה קרה, היא שמעה את אסי מתפוצץ מצחוק כשהיא מעדה וכל כפות התמרים נפלו עליה.
“רועי, בוא!” קראו בר ודור, “בוא איתנו, שמענו שהבנות נפגשות אצל גילי, נלך להציק להן!”
“למה?” שאל רועי, “למה להציק לבנות?”
“כי משעמם לנו,” ענה בר.
“כי מצחיק להציק,” ענה דור. “מצחיק להצחיק…” המשיך ואמר לעצמו בחיוך, “ובטח נגרום לאחת מהן לבכות.”
על הספסלים ביציע ישבו ההורים והאחים של המתמודדים, עודדו אותם ומחאו כפיים. באותו בוקר התקיים בחצר בית הספר מרוץ ידידותי שמטרתו לעודד את הילדים לנהל אורח חיים בריא. על קו הזינוק עמדו המתחרים: ארבעה בנים ושתי בנות. שירי עמדה על הקו מוכנה לריצה. היא חייכה חיוך רחב וקפצה בהתרגשות. המורה לספורט הרגיע אותה ואת כל המשתתפים.
השריקה נשמעה והילדים יצאו לדרך לקול תרועות הקהל.
כולם השקיעו מאמץ ורצו מהר ככל שיכלו. לפתע, יוגב, הלוקה בתסמונת דאון, הבחין בהוריו שישבו ביציע. הוא סטה מהמסלול ובמקום להמשיך ולרוץ עם כולם הוא רץ לעבר ההורים שלו. המורה לספורט ניסה לקרוא לו לחזור, אבל יוגב חייך והמשיך לרוץ אל הוריו בזרועות פתוחות כמי שמתכוון לחבק אותם.
אימא קפצה ממקומה. “מה קרה, מה נשבר?”. היא רצה למטבח וראתה על הריצפה את הצלחת הלבנה, היפה, עם כל העוגיות. הצלחת התנפצה לרסיסים ובכל מקום במטבח היו פירורים של עוגיות שוקולד. “גיא, אתה בסדר? איך זה קרה?”, שאלה.