שלום. קוראים לי טלי. גדלתי במשפחה גדולה ובה שנים עשר אחיות ואחים! כולנו נולדנו באתיופיה ועלינו לארץ בשנת 1984.
יצאנו מאתיופיה ממש משפחה גדולה – כארבעים אנשים, והלכנו ברגל מאתיופיה לסודן.
ניקי היה רק בן עשר. הוא שנא את כולם ותמיד כעס. הילדים בשכונה קראו לו “ניקי קרוז, השור הזועם”, וכולם פחדו ממנו. כשהיה נער קנה ניקי רובה ציד. אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הרגיש בטוח בקרבתו. ניקי, שגדל בפורטו ריקו, רצה להגיע לניו יורק כי היא עיר גדולה ואפשר להרוויח בה הרבה כסף – כך הוא חשב. הוא הסתובב כל הזמן ברחובות השכונה שבה הוא גדל. הוא היה אלים וכעוס ותכנן לעזוב את הבית.
האם קראתם את הספר “האריה, המכשפה וארון הבגדים” או את “הנסיך כספיאן”? אולי ראיתם את הסרט? ספרים אלה הם שניים מתוך סרה של שבעה ספרים שחיבר סי אס לואיס. הסדרה כולה נקראת “נרניה” . סיפורי נרניה כתובים בשפה עשירה והם סיפורים מרתקים שמהם אפשר ללמוד על גבורת אלוהים ועל ניצחון הטוב על הרע.
מרי נולדה וגדלה בסקוטלנד במאה ה-19. היא הייתה בת שנייה למשפחה ענייה. היו לה שישה אחים ואחיות. כשהייתה בת 14, אביה ושניים מאחיה מתו מדלקת ריאות והיא נאלצה לעזוב את בית הספר ולעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה מדי יום משש בבוקר ועד שש בערב כדי שיהיה להם כסף לקנות אוכל. אימא של מרי אהבה את אלוהים ובכל ערב הייתה אוספת את הילדים, קוראת להם מדבר אלוהים ומספרת להם על אנשים שונים שנוסעים לכל מיני ארצות רחוקות בעולם ומבשרים על ישוע. היא הסבירה לילדיה שכולנו חוטאים וזקוקים לחסד מאלוהים. מרי שמעה על המבשרים והייתה מתפללת עבורם בקביעות. היא החליטה שגם היא רוצה לבשר על ישוע המשיח.
ג’וני אהבה לרוץ, לשחות ולרכב על סוסים, עד שקרתה תאונה ששינתה את חייה. למרות כל הכאב ג’וני מודעת לחסד שאלוהים העניק לה ועל כך שהוא לא עזב אותה ברגעיה הקשים.
איימי הייתה שונה מכל בני המשפחה: לכולם היו עיניים כחולות ורק לאיימי היו עיניים חומות. איימי לא אהבה את עיניה החומות. באחד הערבים היא התפללה מעומק לבה שאלוהים ישנה את צבע עיניה לכחול. אימא תמיד אמרה לה שאלוהים עונה לתפילות ולכן בבוקר היא קפצה ממיטתה ורצה להביט במראה. היא הייתה משוכנעת שאלוהים ענה על תפילתה…
בילי גדל בחווה בצפון קרוליינה שבאמריקה. מדי יום קם בילי בחמש לפנות בוקר, יצא אל הרפת וחלב את הפרות.
לצדו עבדו בחווה פועלים שחורי עור. אין זה דבר של מה בכך, משום שבאותם ימים אנשים בעלי עור כהה הופלו לרעה לעומת אנשים בעלי עור בהיר. אותם שחורי עור לא היו רשאים להתערבב עם הלבנים ולכן הם גרו בשכונות נפרדות, ילדיהם הלכו לבתי ספר ולגנים נפרדים ואפילו היו להם קהילות משיחיות משל עצמם. אדם שחור עור לא הוזמן אף פעם לקהילה של הלבנים.