זה לא טוב!
שי פתח בשקט, כשידיו מתחת לשולחן, את הפתק שקיבל מחגי שיושב לפניו בכיתה. מדי פעם הביט למעלה כדי לוודא שהמורה דבורה לא רואה מה הוא עושה.
שי רצה מאוד להיות חבר של חגי. למה? כי חגי היה גדול וחזק והמנהיג של החבורה שרצה להצטרף אליה. הוא הסתכל סביב וראה שגם יותם, רועי, אבנר ושון קיבלו פתק כמו שלו. שי שמח. כבר עכשיו הרגיש חלק מהחבורה… הם שיתפו אותו במשהו שהולך לקרות והוא כל כך שמח להיות שייך אליהם! הוא הצליח לפתוח את הפתק וקרא את מה שכתוב בו:
“ראיתם את הילד החדש? קוראים לו ולדימיר. בהפסקה נלך אליו ונגיד לו שבכל יום שישי, בהפסקה הגדולה, מישהו עומד על הספסל וקורא כמו תרנגול – ‘השבת באה, השבת באה!’ ונגיד לו שמחר התור שלו. זה הולך להיות כל כך מצחיק!”
שי הסתכל בפתק. לזה הוא לא ציפה. ולדימיר הוא ילד חדש והמורה דבורה הסבירה שהמשפחה שלו ברחה מאוקראינה בגלל המלחמה. הם יהודים שהיו בסכנה גדולה ולכן החליטו לבוא ולגור בישראל… הוא הביט לרגע בוולדימיר. “הוא דווקא ילד נחמד ונראה גם נבון,” חשב, “אבל הוא לא מבין עברית ולא מכיר את בית הספר, אז ברור שיאמין לנו.” שי הירהר בינו לבין עצמו: “אוי, כולם ילעגו לו. אולי עדיף שלא אשתתף…” ומצד שני רצה כל כך להיות חלק מהחבורה של חגי…
גלעד, שיושב בכיתה ליד שי, ראה שהוא קיבל את הפתק ושהוא מהורהר. “אפשר להסתכל?” שאל את שי. גלעד היה חבר טוב שלו עוד מכיתה א’. שי התלבט לרגע ואז נתן לגלעד את הפתק. מייד כשנשמע הצלצול אמר גלעד לשי: “אל תעשה את זה! אל תשתתף במעשים המטופשים והרעים שלהם. אל תלך איתם. הם סתם חבורה רעה. הם לא חברים טובים של אף אחד. הם פוגעים תמיד באחרים.”
שי הביט בגלעד, הביט בחגי, הביט בפתק ושתק.
בהפסקה קרא חגי לחבורה וכולם הלכו אל ולדימיר. הם העמידו פנים כאילו הם חברים טובים שלו, ואמרו לו שזה מה שהוא צריך לעשות מחר. שי הלך יחד איתם והתנהג כמותם. גלעד הביט בו מהצד. היה לו מבט עצוב ומתחנן. הוא לא רצה ששי יצטרף לחבורה הרעה הזאת. אבל שי הסתובב והפנה לו את גבו. הוא החליט לבחור בחבורה.
למוחרת, ביום שישי בבוקר, בהפסקת עשר, הלך ולדימיר אל הספסל בחצר, עלה עליו ובמבטא אוקראיני כבד צעק: ‘השבת באה, השבת באה!” במשך מספר שניות היה שקט בחצר, ואז פרצו כל הילדים בצחוק גדול ורבים הצביעו על ולדימיר. ולדימיר השתתק והפנים שלו האדימו מבושה. הוא הבין שחגי והחברים שלו שיקרו ושהם הם לא חברים טובים. הם רק רצו לפגוע בו.
דמעות עלו בעיניו. ממש רגע לפני שפרץ בבכי, הוא ראה את גלעד מתקרב אליו. גלעד עלה על הספסל והתחיל לקרוא גם הוא כמו תרנגול: “השבת באה, השבת באה!” אז צחק וקרא שוב בקול כמו של תרנגול: “השבת באה, השבת באה!” הוא חייך אל ולדימיר, הניח את ידו על כתפו ואמר לו: “בוא נצעק יחד! מי רוצה להצטרף?” שני ילדים הצטרפו אליהם. עכשיו ילדים רבים צחקו, אבל כבר לא לעגו לוולדימיר.
שי הביט בגלעד, הסתכל על חגי והבין: גלעד הוא חבר טוב, הוא היה מוכן אפילו שיצחקו עליו רק כדי לעזור לחבר. חגי מתנהג ברוע. הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לצחוק על מישהו. שי התקדם ועלה גם הוא על הספסל, הוא נעמד באמצע, בין חגי לוולדימיר, והחל להשמיע קולות של חמור: “אִי־יָה, אִי־יָה, היום יום שישי, מחר שבת.” הוא חייך אל גלעד ואל ולדימיר וחשב לעצמו: “אני מעדיף להשמיע קולות של חמור לצד החבר הטוב שלי, מאשר להיות רע כמו חגי והחבורה שלו.”
שי פנה אל גלעד ואמר לו: “אתה באמת חבר טוב. סליחה… אני מעדיף להיות חבר שלך ושל ולדימיר מאשר להיות חבר של ילדים רעים.”
“חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות.” (הראשונה אל הקורינתים ט”ו 33)
Category: מאמרים, סיפורי ילדים
Tags: אלוהים, חברים, חיים משיחיים