רק אני והמסך שלי

רק אני והמסך שלי

איזה מסך אתם הכי אוהבים?

טלפון? טלוויזיה? מחשב? אולי את כולם (תלוי באיזו שעה במשך היום)?

האם אנחנו מכורים – מה זה בכלל להיות מכור?

מי שמכור למשהו אינו מסוגל להפסיק לעשות אותו או להפסיק לחשוב עליו. למשל, מי שמכור לטלפון, לאייפד או לטלוויזיה זה מישהו שאם ייקחו לו אותם, הוא ממש יתקשה ואולי יהיה עצוב או עצבני מאוד. מי שמכור למשל לשוקולד, מאוד רוצה לאכול שוקולד, וקשה לו מאוד כשאין לו שוקולד. 

האם אנחנו מכורים למסך?

האם אנחנו מסוגלים לא לצפות בטלוויזיה / במסכים השונים במשך יום שלם ועדיין להיות שמחים? האם אנחנו מוכנים לוותר על התוכנית האהובה עלינו אפילו אם כל החברים שלנו צופים בה?

האם אנחנו מסוגלים לכבות את הטלפון (שלנו או של ההורים) ובכלל לא לגעת בו במשך יום שלם או אפילו יומיים? ואם כן, האם נרוץ מייד למסך אחר (האייפד או הטלוויזיה)?

כמה שעות ביום אני מבלה מול מסכים? ולעומת זאת, כמה שעות ביום אני מבלה עם חברים או עם בני המשפחה? וכמה שעות ביום אני מקדיש לקרוא בדבר אלוהים או לדבר עם אלוהים?

אם אנחנו מכורים למסכים, כנראה שאנחנו יודעים יותר על כוכבי הטלוויזיה ועל מה שהחברים שלנו מפרסמים בטיק טוק או ב”אינסטוש” מאשר על ישוע ועל המעשים שלו.

האם יש לנו חברים אמיתיים, חברים שאנחנו נפגשים איתם כדי לדבר, לצחוק, להכין שיעורים יחד, לשחק, לאכול וליהנות יחד?

השאלות האלה יעזרו לנו לדעת אם אנחנו מכורים או לא.

האם אנחנו עובדי אלילים?

אם איננו יכולים להעביר יום שלם, או אפילו שעה בלי המסך, זה אומר שפיתחנו תלות ושאנחנו מכורים, כלומר:  המסך נעשה עבורנו לאליל! הוא כל כך חשוב לנו עד שנדמה לנו שאיננו יכולים לחיות בלעדיו.

אלוהים אמר: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני” (שמות כ’ 2). אלוהים רוצה להיות מרכז החיים שלנו. יש לנו רק אלוהים אחד! כשאנחנו מכורים למשהו או למישהו אנחנו בעצם עובדים אלוהים אחר – אנחנו עובדי אלילים!

איך מפסיקים להיות מכורים?

קודם כול מחליטים: “אני צריך להתנתק מהמסך! אני רוצה להפסיק להיות מכור לו!”.

מתפללים ומבקשים מאלוהים שיעזור לנו, כי אנחנו לא יכולים להפסיק להיות מכורים בכוחות עצמנו.

כדאי למצוא עוד מישהו שרוצה להפסיק להיות מכור, ולהיאבק יחד בהתמכרות, או לקבל עזרה מאבא או מאימא או ממישהו שמוכן לעזור לנו. לא צריך להתבייש. להפך, צריך לספר ולהיעזר במי שאפשר.

הפסקה של התמכרות למסכים היא בדרך כלל תהליך איטי. אפשר להתחיל בהדרגה בכך שנוותר על תוכנית אהובה אחת ביום, נתרחק מהטלפון והמחשב לשעה ביום. נקבע פגישה עם חברים ונעשה משהו אחר יחד, משהו שלא כולל צפייה במסך. אולי נגלה שיהיה לנו כל כך נחמד ומעניין עם החברים עד שאפילו ניהנה מכך!… בהמשך נוותר על עוד ועוד תוכניות ויהיו לנו שעות ארוכות יותר בלי המסכים, שבהן נוכל לעסוק בדברים אחרים. 

אפשר גם לקיים תחרות בבית: “מי יכול להתרחק מהמסכים לזמן הארוך ביותר”. מי אתם חושבים שינצח?

מהיום והלאה, כשאנחנו מסתכלים על המסך, נשאל את עצמנו: 

במה אני צופה? האם ישוע שמח שאני צופה בתוכנית הזו?

כמה זמן אני נמצא מול המסך וכמה זמן אני מקדיש למשפחה, לחברים ולאלוהים?

על מה אני מדבר עם חברים? האם זה רק על מה ועל מי שראיתי באחד מהמסכים, או שיש לנו עוד נושאים לדבר עליהם?

המסכים אינם רעים כשלעצמם, אבל אם הם הופכים להיות האלילים שלנו, אם הם גוזלים מאיתנו הרבה זמן ותשומת לב ומרחיקים אותנו מאלוהים – אנחנו חייבים להשתחרר מהם!

בהצלחה!