ג’וני

ג’וני

ג’וני, בת ה-11 אהבה לרוץ, לשחות ולרכב על סוסים. היא ואחיותיה גרו עם ההורים ואהבו לבלות בחוץ וליהנות מבריאת אלוהים. הן נהגו לרכב על סוסים, לערוך פיקניקים עם חברים ולשחות באגם.

ג’וני חוזרת בתשובה
כשג’וני הייתה בת 15 היא השתתפה בקייטנת קיץ משיחית. כשחזרה הביתה היא ישבה לבדה וחשבה על כל מה שלמדה בקייטנה. מכיוון שהוריה היו משיחיים היא תמיד חשבה שגם היא מאמינה אבל מעולם לא הקדישה לכך מחשבה. בקייטנה לימדו את הילדים על הקורבן שאלוהים הקריב עבורם. “ישוע בא לעולם ומת למעני”, היא חשבה לעצמה. “הוא העניק לי חיי נצח במלכותו”. המחשבה הזו מילאה את ליבה של ג’וני בשמחה גדולה אבל גם בעצב על כך שהיא חוטאת נגד אלוהים. עיניה של ג’וני התמלאו דמעות שזלגו על לחייה. היא ביקשה מאלוהים סליחה והודתה לו על ישוע ועל כך שהוא סלח על חטאיה.

מיד אחר כך יצאה ג’וני מחדרה וסיפרה להוריה שהיא חזרה בתשובה ושהיא מאמינה בישוע המשיח. ההורים שלה כל כך שמחו. הם התפללו שג’וני תחזור בתשובה מהיום שבו היא נולדה.

תאונה נוראה
באחד הימים התארגנה קבוצת חברים ללכת לשחות באגם. ג’וני ואחותה הגדולה הצטרפו. כולם שחו באגם ואחר כך ישבו בחוף ונהנו מהשמש החמה. “רוצים לראות קפיצה ששווה פרס אולימפי?”, שאלה ג’וני בחיוך. החברים הנהנו בראשם. ג’וני טיפסה על הסלע, לקחה נשימה עמוקה וקפצה למים החמימים. חבריה שמו לב שג’וני לא עולה חזרה אל פני המים. “ג’וני”, צעקה אחותה, ורצה למים והחברים אחריה.

ג’וני הייתה מתחת לפני המים. היא פחדה משום שלא הצליחה לזוז או לשחות. האוויר בריאותיה אזל והיא ידעה שאם לא תצליח לצאת מהמים היא תטבע. “למה אני לא מצליחה להזיז את הידיים והרגליים”, היא חשבה לעצמה.

“ג’וני”, היא שמעה את אחותה צועקת ואז זרועות חזקות תפסו אותה והוציאו אותה מהמים. “למה אני לא מרגישה את הגוף שלי?”, היא זעקה. היא רצתה להושיט את ידה אל אחותה, אבל היד לא זזה…

תוך זמן קצר הגיע אמבולנס ולקח את ג’וני לבית החולים. אחותה שישבה לצדה באמבולנס בכתה והתפללה שאלוהים יעזור לג’וני. במוחה שמעה ג’וני את ההבטחה של אלוהים: “אדוני רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי…” (תהילים כ”ג).

בבית החולים הסבירו הרופאים לג’וני שכשהיא קפצה לאגם ראשה פגע בסלע מתחת למים וצווארה נשבר. היא נשארה משותקת מהצוואר ומטה ללא יכולת להזיז אף חלק בגופה.

טיפול רפואי כואב
ג’וני, הייתה בת 17 כשהתרחשה התאונה. החודשים הבאים היו הקשים והכואבים בחייה. היא שכבה במיטה בבית החולים כשכל כמה שעות הפכו אותה מצד לצד כדי שלא יתפתחו בגופה פצעי לחץ. בחלק מהיום היא שכבה על גבה מביטה על התקרה, בחלק אחר היא שכבה על הבטן מסתכלת על הרצפה ועל הקירות בלי כל יכולת לזוז. ג’וני שכבה והתפללה: “אלוהים, אתה בראת אותי, אף אחד לא מכיר את גופי כמוך. אני אוכל להתגבר על הפציעה רק אם אתה תיתן לי כוח לעשות זאת. בבקשה, עזור לי אלוהים”.

במשך שנתיים עברה ג’וני טיפולים בבית החולים. היו לה רגעים של שמחה ורגעים של עצב ובכי. היא סבלה מכאבים חזקים.

ג’וני משרתת את אלוהים!
אבל אלוהים שמע את התפילה של ג’וני וחיזק אותה לאורך התהליך הקשה והכואב הזה. ג’וני למדה לצייר כשהיא אוחזת במכחול בין שיניה והיא החלה אפילו למכור את הציורים שציירה.

היא החלה לכתוב, כשהיא אוחזת בעט בפיה והוציאה לאור עשרות ספרים המעודדים לבטוח באלוהים גם בזמנים קשים. היא גם כותבת גם מאמרים עבור עיתונים וארגונים משיחיים.

בשנת 1979 הקימה ג’וני ארגון משיחי שנקרא “ג’וני וחברים”. הארגון תומך בנכים ברחבי העולם במיוחד במקומות שבהם הטיפול בנכים מוגבל. הארגון מספק כסאות גלגלים ועזרה רפואית ומעודד את הנכים לראות את אהבת אלוהים למרות הקושי שבחייהם.

מדי יום ג’וני מגישה תוכנית רדיו ובה היא מספרת על חסד אלוהים. בנוסף היא נוסעת למדינות רבות ובהן היא מספרת על החסד שאלוהים העניק לה ועל כך שהוא לא עזב אותה ברגעיה הקשים.

בשנת 1982 התחתנה ג’וני עם קן, אותו פגשה בזמן שעברה טיפולים בבית החולים והם נשואים עד היום הזה.

הספר הנפוץ ביותר שכתבה ג’וני מתאר את מה שקרה לה ואת התהליך שעברה. הספר נקרא “ג’וני” והוא תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.

בזכות פעילותה הרבה זכתה ג’וני בתעודות הכרה מממשלת ארצות הברית ומארגונים שונים שעוסקים בעזרה לנכים.